<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
שבועות שתים שהן ארבע משום דתנן במסכת מכות חייב על הראש שתי'. פר"י אפי' במספרים חייב על הקפה אם לא יניח פיאות. [ג' ע"א] ועל הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת באמצע. פירש בקונ' ברוחב העצם המחובר לגלגולת. ורח"פ במקום הצדעי' אחת, ולמטה בשפה אחת, ובסנטר אחת, וכן לצד האחר. לכך צריך ליזהר שלא לגלח לזקן בתער כלל, כי בקל נמשך העור שסמוך לצדעיו או בשפה שלמטה למקום אחר ואינו יודע כי הוא הפיאה. פר"י, דאין לומר לכותי ולאשה ולקטן להקיף ראשו של גדול או לגלח זקנו בתער, וגם גדול לא יקיף ראש של קטן. אך כותי או אשה עיין פרק (שני) [שישי סימן י"א] דנזיר [נ"ז ע"ב]. עוד החמיר בגליון, יש נזהרין כשהן מסתפרין במספריים שאין עושין בתחתון כלום שמא יארע שלא יחתוך זוג העליון רק התחתון והוי כמו תער.
<h2>דף ד:</h2>
רבי עקיבא דריש ריבויי ומיעוטי. פירשו בתוספות, אין פודין בכור אדם בקרקע, עיין במסכת בכורות [נ"א ע"א].
<h2>דף י:</h2>
ממותר הקטורת מפרישין שכר האומנין. פירש בקונטרס מזכין להן השכר על ידי אחר ואחרי כן מחללין השכר על הקטרת וכו'. והקשה ר"י אם כן היו צריכין דעת האומנין. משמע אדם שזיכה דבר לחבירו בלא ידיעתו, לא יוכל להחליפו על דבר אחר בלא ידיעתו, ואע"פ שלא ידע שניתן לו.
<h2>דף יא:</h2>
וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, משום עורה. פי' ר"י אבל בכור שנטרף קוברין עם עורו. עיין מסכת בכורות [ל"ז ע"א].
<h2>דף יד:</h2>
ידיעות הטומאה בן בבל שעלה לא"י ונעלם ממנו מקום מקדש. משמע דבזמן הזה אין ליכנס במקו' המקדש כיון שאנו טמאין.
<h2>דף טו:</h2>
שיר של פגעים ויהי נועם, ר' יהושע בן לוי אמר להו להני קראי וגני, ופריך והא אסור להתרפאות בד"ת, ומשני להגן שאני. פר"י משום סכנה שרי להתרפאות בד"ת, עיין פ' ערבי פסחים [קי"א ע"א] ופ' במה (בהמה) [אשה] [ס"ז ע"א]. הלוחש שם שמים על המכה ורוקק אין לו חלק לעולם הבא.
<h2>דף טז.</h2>
דכ"ע קידשה לעתיד לבא. פר"י קדושת מחיצות, והקדש בזמן הזה אפי' שוה מנא מחלל לכתחילה על שוה פרוטה. עיין פ' קמא דביצה [ה' ע"ב].
<h2>דף טז:</h2>
ת"ר קידה על אפים, כריע' על ברכים, השתחוואה פישוט ידים ורגלים. צריך שהיה למלקות או לא. פר"י פשיטא דלקי אשהייה אלא בעי אי צריך שהייה כדי השתחוואה או לא. משמע בתוספו' דכוהן המטמא למתו אפי' באותו שעה לא יטמא למת אחר ולא ילך על הקברים, ופ' בתרא דמכות [כ"א ע"ב] (סימן ז') אמר רב אפילו לא לבש מלבוש כלאים אלא הכניס בית יד אונקלו חייב, כן פר"י.
<h2>דף יח.</h2>
מצות עשה שבנידה (העיקר במסכת נידה סימ' ו'). היה משמש עם הטהורה ואומרת נטמאתי ופורש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו ופריך אי שלא בשעת ווסתה אנוס הוא. מכאן הוכיח הרמז"ל דאם שמש עם הטהור' ואח"כ מיד מצאה דם אין לו לחכם לומר להם לעשות תשובה ולהצריכם כפרה דא"כ לבו נוקפו ופורש. כיצד הוא עושה משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי נועץ ציפורניו בקרקע עד שימות האבר. [ע"ב] ת"ר והזרתם אזהרה לפרוש סמוך לווסתה. כל המבדיל על היין במוצאי שבת הויין לו בנים ראויין להוראה. כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הווין לו בנים זכרים.
<h2>דף יט:</h2>
שבועת שתים, שבועה שאוכל לך. היכא דאין מסרבין בו לאכול, אבל מסרבין בו לאכול ואומר שבועה שאוכל לך לאביי הוי שלא אוכל.
<h2>דף כ.</h2>
שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב, ד"ר עקיבא. ת"ר איסר שבועה איסר איסר מבטא שבועה. שלא אוכל בשר. פר"י לא דווקא האי לישנא דהוי דבר שאין בו ממש אלא קונם אכילת בשר עלי דהוי כמו קונם עיני בשינה דחל הנדר. א"נ דווקא קונם שאיני ישן לא חל הנדר דבשר הוי דבר שיש בו ממש ולא הוי כשינה. רבא אמר ה"ק מבטא שבועה. איסר אם אמר לשון שבועה הוי שבועה ואם אמר בלשון נדר כגון איסר ככר זה עלי הוי נדר, והמתפיס בנדר נדר. והמתפיס בשבועה לאו שבועה, היכי דמי מיתפיס בנדר כגון דאמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו, ואמר שמואל והוא שנדור ובא מיום שמת בו אביו, כי דרך לידור אותו היום שמת בו אביו ולא יום שנקבר בו, ויש בני אדם המתענים יום קבורה ולא יום מיתה, והבל הוא. כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אף על גב דלא נדור הוא כיון דלאו מדאורייתא אסור, הוה ליה מיתפס בנדר. פירש ר"י דשפיר גרסינן ליה, והא דאמרינן [לקמן כ"ה ע"א] נדרים חלים על דבר מצוה היינו בביטול מצוה כגון נדר שלא יטול לולב וכיוצא בזה. אבל נדר לקיים המצוה כגון שלא יאכל ביום הכיפורי' או חזיר, אין הנדר חל, אבל שבועה חלה דכתי' [תהלים קי"ט] נשבעתי ואקיימה. ולהכי קאמר דלא אסור מדאורייתא, ובקו' לא גריס ליה.
<h2>דף כ:</h2>
נשים חייבות בקידוש דבר תורה. אבל על היין הוי דרבנן או לטעום מן הקידוש הוי דרבנן. עיין פר' ערבי פסחים [ק"ו ע"א] ופרק מי שמתו [כ' ע"ב], נשים מוציאות בקידוש נשים וקטנים, ולפי דעתי אפילו אנשים בני ביתה מוציאה אם אין בעלה בעיר או אין לה בעל, ואין מורין כן.
<h2>דף כב:</h2>
שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה פטור נבילות וטריפות חייב. לר' יוחנן בכולל דברים המותרים עמהם. ולריש לקיש במפרש חצי שיעור.
<h2>דף כג.</h2>
שבועה שלא אוכל פת ואכל פת חטין פת שעורין אין חייב אלא אחת, שלא אוכל פת חטין פת שעורין חייב על כל אחת ואחת. ופריך ודילמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קאמר. והקשה ר"י והא אפילו אמר פת סתם הוה פטור ממילי אחרנייתא כיון שלא היה בלבו לאסרו עליו, והדאמרינן [קידושין מ"ט ע"ב] דברים שבלב אינם דברי' הני מילי כשסותר דבריו בלבו, אבל היכא דאינו סותר אזלינן בתר כוונת לבו כדאמרינן לקמן [כ"ו ע"ב], ותירץ (דמ"מ מצוה לגלות לעולם דלמיפטר כו').
<h2>דף כג:</h2>
שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב. ופריך אמאי מושבע ועומד מהר סיני. ומשני בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים.
<h2>דף כה.</h2>
שבועה להבא ולשעבר ד"ר עקיבא רבי ישמעאל אומר אין חייב אלא על העתיד לבא.
אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים, ואחד שיש בהן ממש ואחד שאין בהן ממש. תנו רבנן חומר בנדרים מבשבועה וחומר בשבועות מבנדרים, הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועה. פירוש אין שבועה חלה לאסור מכאן ולהבא אבל מלקין אותו מיד משום שבועת שוא, והא דנדרים חלים דווקא שאוסר הסוכה והתפילין עליו, אבל אם אוסר עצמו על המצוה אין הנדרים חלין ומשום הכי שבועה אינה חלה על דבר מצוה דשבועה אוסר עצמו, ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה אינה חלה דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו. ובזה יתיישב הכא ובפרק ב' דנדרים [ט"ז ע"ב] ובשילהי פירקין [כ"ט ע"א]. חומר בשבועות מבנדרים שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים. ובפ"ב דנדרים [ט"ו ע"א] מסיק רבינא דנדרים נמי חלין מדרבנן על דבר שאין בו ממש, עיין שם ובסמ"ק. אמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר. וכן כל דבר שאי אפשר לקיימו. איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים, שלא זרק, רב אמר חייב ושמואל אמר פטור כו'.
<h2>דף כו.</h2>
תנו רבנן לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס, היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי דמר אישתבע דהכי אמר רב ולביה אנסיה פיר' ר"י פטור בין מקרבן בין מעונש שבועה, עיין פר' השולח [ל"ה ע"א] ופ"ג (דנזיר) [דנדרים] [כ"ה ע"ב].
<h2>דף כו:</h2>
גמר בלבו להוציא פת חטין ואמר פת סתם אינו אסור אלא בפת חטין, אבל גמר בלבו להוציא פת חטין ואמר פת שעורים אינו אסור לא בחיטין ולא בשעורין, ולא דמי לדברים שבלב, כדפריש לעיל [כ"ג ע"א]. והא דתנן נודרין להרגין ולחרמין ובפרק ד' נדרים [כ"ח ע"א] מוקי דאמר יאסרו כל פירות העולם עלי אם אינם של בית המלך ואמר בלבו היום, ומשמע דווקא משום אונס שרי. ותירץ ר"י דהת' איירי בעם הארץ כדאשכחן פרק שני דנדרים [כ' ע"א] דמפליג בין תלמיד חכם לעם הארץ. ויש טועין ואומרים חרמות שמטילין הקהל אונס הוא עליהם והבל הוא. וגם יש מעמיקים לסתור עצה ומקבלין עליהם שבועה שלא יהו נשמעים לחרמות ושבועו' הקהל מטעם אין שבועה חל אשבועה והנה שגגתן עולה זדון דתנן [לקמן כ"ט ע"א] שבועה שאוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה עובר, והא דאמרינן [נדרים י"ח ע"א] אין שבועה חלה על שבועה היינו שבועה שלא אוכלנה או איפכא.
<h2>דף כז.</h2>
נשבע לבטל המצוה ולא ביטל, לקיים המצוה ולא קיים פטור. משבועת ביטוי אבל חייב מלקות משום שבועת שוא.
<h2>דף כז:</h2>
רבי יונתן אמר עד שיפרט לך הכתוב יחדיו. פי' ר"י דבירושלמי [כלאים פ"ח ה"ג, ועיין ספרי תצא רל"א] יש ממעט מקרא דפטור כשקושרם אחורי הקרון, עיין ספר המצות קטן ובפרק (ב') [ח'] דכלאים [מ"ד] אוסר מדרבנן.
שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת דאין שבועה חלה על שבועה. אבל אמר שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכל חייב שתים, דשלא אוכלנה כולה משמע והדר שבועה שלא אוכל הוי כזית.
<h2>דף כח.</h2>
אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה ואכלה ונשתייר ממנה כזית נשאל עליה ואם לאו אינו נשאל. אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה. פסק רב אלפס כאמימר, עיין פרק ה' דנזיר [ל"ב ע"א] ולקמן בפר' זה [כ"ט ע"א]. תלאן זה בזה. משמע לפירש ר"י דלא ממעטין אנוס אלא בשעת שבועה ולא בשעת אכילת האיסור.
<h2>דף כט.</h2>
איזהו שבועת שוא נשבע לשנות הידוע לשלשה. באומר יאסרו כל פירות שבעולם אם לא ראיתי גמל פורח באויר, פירש רבינו תם דנדר כי האי גוונא שאי איפשר לקיים אינו חל כדאמרינן לעיל [כ"ה ע"א] שלא אישן שלשה ימים. כשהשביע משה את ישראל על דעת המקום ועל דעתו דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. מכאן אין ראיה דעל דעת שנים הוי דעת רבים דשאני דעת המקום. וחרמות שלנו יש לנו היתר כיון שאומר על דעת הקהל.
שבועה שאוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבוע' ביטוי והשנייה שבועת שוא. נשבע לבטל המצוה שלא להניח תפילין וכי האי גוונא זו היא שבועת שוא. ירושלמי [ה"ד] שלא אוכל מצה אסור במצה בלילי פסח, שלא אוכל מצה בלילי פסח לוקה ואוכל מצה בלילי פסח. [שם ה"ט] שבועה שאוכל ככר זה (שבועה) שלא אוכלנה מוטב שיאכלנ' ויעבור על שוא משלא יאכלנ' ויעבור על שתיהן (פי' על שבועת שוא ושבועת בטוי), כי כל הנשבע בחנם אפילו באמת עובר על שוא דמתרגם [שמות כ'] למגנא. פסק הר"ם ז"ל אם מאנסין את האדם לקבל חרם או נדר או שבועה אף על פי שאומר על דעת המקום ועל דעתו אין בו ממש וראייה מפרק רבי עקיבא [שבת פ"ח ע"א] דאמר מכאן מודעה רבא לאורייתא. פסק רבינו תם אדם המקבל עליו שלא לשתות יין עד זמן פלוני ועבר ושתה קצת מן הזמן אין מתירין לו עד ינהוג איסור כימים שעבר. ומיהו אם אינו יכול לעמוד בו מוטב יתירו לו ולא יעבור בל יחל מדאורייתא, עיין פר' ה' (דנדרים) [דנזיר] [ל"ב ע"א]. עוד פסק נדר שלא לשחוק לא יתירו לו, כדמשמע בירו' [נדרים פ"ה ה"ד] ההוא דנדר לא מרווחנא. והתוספו' הביאו פ' השולח גיטין [ל"ה ע"ב]. תשובת רש"י עבריין שעבר על גזירת הקהל ולא נידוהו ולא הכריזו עליו עולה למניין עשרה וחייב בכל המצות.
<h2>דף כט:</h2>
שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים בקרובי' ורחוקים בכשרים ובפסולים בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד וחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. וכן שבועת שוא, אך על שגגתה פטור. והיכא דהשביעוהו אחרים וענה אמן כמושבע מפי עצמו.
<h2>דף ל.</h2>
שבועת העדות נוהגת באנשי' ולא בנשי'. פר"י ה"ה פסולה לדין, וראיה מפרק בא סימן כל הכשר כו' [מ"ט ע"ב]. אבל בפ"ק דב"ק [ט"ו ע"א] ופ"ק דקידושין [ל"ה ע"א] משמע דכשירה לדון. ברחוקים ולא בקרובים בכשרין ולא בפסולין. כתבו גדולים יש טועין להביא ראיה מכאן, כשמחרימין אחר עדות, קרוביו [ו]נשים כובשין עדותן והבל הוא כי עוברין הוא וכולה מתני' מיירי לעניין קרבן שבועה, כדאמרי' לעיל [כ"ז ע"א] נשבעין לבטל המצוה פטור מקרבן ולוקה משום שוא, תדע דאמ' בפירקין [ל"ה ע"א] עמד בבית הכנסת ואמר באו והעדוני פטורין, ותנן נמי [שם] עד שישמעו מפי התובע, וכל חרמות שלנו ש"ץ אומרן בבית הכנסת בסתם ואדרבה טוב וישר הוא להחרים על נשים וקרובי' ואף כי אין מוציאין ממון על פיהם מ"מ ימנעו פעמי' הבעלי דינים מלישבע אחרי עדותן, ויצא הדין לאמתו ולאורו. מצוה בבעלי דינין שיעמדו, אמר ר' יהודה שמעתי אם רצו ב"ד להושיב שניהם יושיבו, רק לא יהא אחד עומד ואחד יושב ולא יאמרו לאחד קצר דבריך. וכל כיוצא בזה. ובגמר דין אפילו ר' יודא מודה. וגם עדות וקריעה מעומד. וחליצה לכתחילה מעומד, עיין פרק בתרא דמועד קטן [כ"א ע"א]. עם שאתך בתורה ובמצות. פירש ר"י יש להפך בזכות תלמיד חכם בדינו, כדמוכח פרק כל כתבי [קי"ט ע"א]. ואם באו בבת אחת דין תלמיד חכם ודין אחר יקדימו לדון התלמיד חכם, כדאמרינן הכא למישרי תיגריה.
<h2>דף ל:</h2>
אי נמי לשודא. פירש רבינו תם מה שירצה הדיין. פירש בקונטרס מה שנראה לדיין סברא. עיין סוף פרק קמא דגיטין [י"ד ע"ב]. היכי דמי גמר דין, איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר איקום מקמה מיסתמא טענתיה דבעל דינא לא אוקים אשת חבר כחבר, אמר לשמעיה אפרח עלי בר אווזא. פירש ר"י דהוי הדור קצת. אבל בית כסא ומרחץ אמרינן פרק קמא דקידושין [ל"ב ע"ב] דלא יתחייב לעמוד לפני רבו דלית ביה הידור. (פירש ר"י) [פסק ר"י] האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא מותבינן ליה לתלמיד חכם ואמרינן לעם הארץ תוב ואי קאי לית לן בה, ולא ליזיל צורבא מרבנן קמיה רביה בלא בעל דיניה דחשדין ליה דמסדר טענתיה. ואי קביע ליה עידנא לית לן בה. צורבא מרבנן דידע סהדותא לחבריה וזילא ביה דליזיל קמיה דיינא דבציר מיניה לא ליזל, והני מילי ממונא אבל לאיסורא אין חכמה ואין תבונה. פירש ר"י דווקא הכא דאין גנאי גדול לילך ולהעי' הילכך יעיד ולא אמרי' שב ואל תעשה משום כבוד הבריות. אבל פרק מי שמתו [י"ט ע"ב] משום כבוד הבריות דמת מצוה אמרינן שב ואל תעשה (אפילו גבי) מילה ופסח. ועוד יש לומר דהכא מיירי דאיסורא נעשה על ידו אם לא יעיד כגון אשה הבאה לבית דין להתיר לינשא והוא יודע שבעלה חי. רב ירמיה ידע סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לתלתייהו אמר ליה והאמר מר עדים דברי הכל בעמידה אמר ליה עשה דכבוד תורה עדיף. פירש ר"י לעיל בדביתהו דרב הונא לא שייך עשה דכבוד תורה לאחר פטירת רב הונא אך עשה בעלמא. לא יעשה סנגורין לדבריו, לא ישב תלמיד בור לפניו. לווכח בדין. יודע באדם שהוא גזלן לא יצרף עמו לדין. בדין שהוא מרומה לא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצוואר העדים.
<h2>דף לא.</h2>
תלמיד יושב בפני רבו ורואה זכות לענין וחובה לעשיר לא ישתוק דאם רבו טועה בדין לא יאמר אמתין עד שיחתוך הדין ואסתרנו ויקרא הדין על שמי. אמר לו רבו יודע אתה בי שאיני משקר מנה יש לי אצל פלוני ויש לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר. נושה בחבירו מנה ותובעו מאתים לא יאמר אכפרנו בבית דין ואודה לו חוץ לבית דין שלא אתחיי' לו שבועה. הכל מדבר שקר תרחק. שנים באו לדין אחד לבוש איצטלא ואחד סמרטוט (אמר לי) [אומרים לו] לבוש כמותו או הלבישהו כמותך. עיין בס"ה קטן צריך לערב דעתו עם הבריות. [יחזקאל י"ח] ואשר לא טוב עשה בתו' (עמך) [עמיו] זה הבא בהרשאה. פירש ר"י שהוא אלם ובעל טענות ועובר על ריב לא לו, אבל אם עשה להביא לחבירו שלו להציל עשוק מצוה קעביד.
<h2>דף לא:</h2>
חייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות ואין חייבים על שגגתה. פירש בקונטרס ששכחו העדים ומדמי בגמרא לדרב כהנא ודרב אסי. ומה חייבין על זדונה עולה ויורד. שבועת העדות כיצד, אמר להם בואו והעידוני, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות (או שאמר וכו') משביע אני עליכם ואמרו אמן, השביע עליהן ה' פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין, כפרו חייבין על כל אחת ואחת, השביע עליהן בב"ד ה' פעמים וכפרו אינם חייבין אלא אחת, אמר ר' שמעון מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות, כפרו שניהן כאחת שניהם חייבים, בזה אחר זה הראשון חייב והשני פטור.
<h2>דף לב.</h2>
שאין אנו יודעים לך עדות טובא הוי. הקשה ר"י לימא שהתחילו בבת אחת והאחד סיים קודם חבירו. ותירץ שני עדים לא יעידו כאח', דתרי קלי לא מישתמעי, הא קא משמע לן דתוך כדי דבור שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי כדיבור דמי פירוש משיתחיל השני תוך כדי דיבור של הראשון ואף על פי שיאריך בעדות יותר מכדי דיבור הראשון יכול לחזור תוך כדי דיבור לסיום השני ואינו קרוי חוזר ומגיד.
<h2>דף לב:</h2>
הכל מודים בעד טומאה דסוטה דחייב, אם כובש עדותו בשבוע', דרחמנא המניה, והכל מודים בעדי קינוי דסוטה דפטירי דהוה גורם דגורם. ומחלוקת בעדי סוטה בעדי סתיר' למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייב ולמאן דאמר לאו כממון דמי פטור. והכל מודים שכנגדו חשוד על השבועה, ובעד אחד דרבי אבא דחייב. בשניהן חשודין פירש ר"י דיחלוקו כרב נחמן לקמן [מ"ז ע"א]. דחטף נסכא מחבריה. פרי' ר"י אמאי אינו נאמן בשבועה דדידיה חטיף, מגו דאי בעי אמר לא חטפי. ותירץ דלאו מגו הוא דאינו נשבע ברצון מה שמכחישו עד אחד כדאשכחן גבי רבה בר שרשום [ב"ב ל"ב ע"ב]. אבל אם לא היה צריך לישבע הוה נאמן במגו. הכל מודים בעד מיתה שחייב דלא אמר לא לדידה ולא לבית דין, הכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לדידה ולא לבית דין. מכאן יש להוכיח אשה שאמרה פלוני אמר לי שמת בעלי ומשביעין אותו וכופר, מתירין אותה להינשא, וכן כתב רבינו אבי"ה, עיין פרק האשה שלום במסכת יבמות [קט"ו ע"א].
<h2>דף לג.</h2>
היו שתי כתי עדים כפרה כת ראשונה ואחר כך שנייה חייבות כגון שהיו קרובין בנשותיהן של כת שנייה בשעת עדות הראשונה. פר"י ונראה לי דבשעת ראיית העדות לא היו נשואין אילו הנשים דאי לאו הכי לא הוה תחילתו וסופו בכשרו'. ול"ד להא דפריך פ' חזקת הבתי' [מ"ג ע"א] וליסלקו בי תרי מבני העיר שנגנב להן ס"ת ומשני ס"ת לשמיעה קאי משמע דדבר א' מצי לסלק לשמוע ולדון. דיש לחלק בין פסול דקורבא או פסול דנוגע בעדות, עיין פ' בא סימן [נ' ע"א].
<h2>דף לג:</h2>
אמר שמואל בבא בהרשא'. ועדיף משליח דאין בעל דין יכול לדחותו. ופריך והאמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ במטלטלי דכפריה אבל לא כפריה כתבי'. והאידנא כתבינן הרשאה אפילו אמטלטלי דכפריה, וכן פיר' ר"ת משום דמסקינן פרק כל הגט [כ"ו ע"ב] למחזי כשיקרא לא חיישינן. ור"י פי' מדרבנן היא לבל ידחה איש שכנגדו. וכותבין בהרשאות בין בדיני ישראל בין בדיני האומות פיר' אם אין הנתבע רוצה לשמוע דיני ישראל. וכן הרמז"ל פסק דאין לעכב ישראל בכותים אם לא יטול רשות מב"ד או מקהל. ואין המורשה יכול למנות אחר תחתיו אלא אם כן נתנו לו הבעלים רשות דפסקינן פ' מרובה [ע' ע"א] שליח שוייה גם פסקו הגאונים דהרשאה צריכה קניין. וכל זמן שלא הגיע הממון ליד המורשה יכול (המורשה) [המרשה] לחזור בו. ומכל מקו' לא יוכל בעל דין לדחות המורשה ולומר שמא חזר בו כל זמן שאין אנו רואין. ואם מת [המרשה] (המורשה) טרם הגיע הממון ליד המורשה בטלה הרשאתו ואם יש לנתבע תביעה על [המרשה] (המורשה) ובהרשאת המורשה אין כתוב ויהא לו רשות להשיב על תביעותיו אך לתבוע אין הנתבע יכול לדחותו עד שיעשה לו התובע דין על תביעותיו או ישלח מורשה להשיב לו. כתבו הגדולים דאין למנות מורשה כי אם בפניו כיון דלא טוב עשה בעמיו חוב הוא לו. ואפילו אם יתרצה אחרי כן. אבל אם ידוע שנתרצה תחילה עושין.
<h2>דף לד:</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה, אמר לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם, אתו סהדי דהשתין מים בצד עמוד זה, אמר רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. והכי הילכתא. מנה מניתי ואמר ליה לא היו דברים מעולם ואתו סהדי דראו אותו מבחוץ הוחזק כפרן. ואף על גב דלא ידעי אי מתנה אי הלואה אי פירעון שהיה חייב לו, כיון דטען לא מנית לי כלל. אבל אי טעין מתנה היו כי האי גוונא פטור מלשלם ונשבע כדבריו, כן פסק רב אלפס.
<h2>דף לה.</h2>
עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות הרי אילו פטורים. ואפילו עדיו בתוכו. פי' הרמז"ל אם החרימו כל מי שיודע עדו' שיעיד טרם צאתו מבית הכנסת, ויצאו ולא העידו ואחר כך באו קצת ואמרו הנה שכחנו ועתה הזכרנו שישמעו עדיין ולא הוו חוזרין ומגידין, עיין פרק שני מסכת כתובות [כ' ע"ב]. משביע בשמים ובארץ פטורים, בא"ד וכל הכינויין חייבים. המקלל עצמו וחבירו בכולן עובר בלא תעשה, אמר לשנים משביע אני עליכם ואחד מהן קרוב או פסול. פירוש ואפילו הן ג' ושנים מהם כשרים פטורים. א"ד פר"י אין קרוי הוגה באותיותיו אלא היכא דמכוין לשם עיין פ"ק דסוכה [ה' ע"א] ודמסכת ע"ז [י"ח ע"א]. ת"ר אל אלוה אלקים אלקיכם אלקיה' יוד הא א"ד שדי צבאות אין נמחקין [ובכת"י בהגה"ה מצאתי בתשב"ץ, אם נתכוין לכתוב אלקים או ש' וכתב א' וכתר למעלה במקום אלקים וכן אם שי"ן דלי"ת משם ש-ד-י אינן נמחקים אבל אם בדעתו להתחיל לכתוב אלקים ומתחיל א' או שי"ן דלי"ת מותר למוחקם.] בפר"ח א"ד מהשם אין נמחק ולא דמי לשד משדי וצב מצבאות כיון דאותיות משם המיוחד הם חמירי. אבל הגדול הגבור והנורא חנון רחום ארך אפים ורב חסד נמחקים.
<h2>דף לה:</h2>
ת"ר אלף למד מאלקים יוד הא מהשם אינן נמחקים שין דלת צב נמחק. ר' יוסי אמר צבאות כולו נמחק, אמר שמואל אין הלכה כר' יוסי. ת"ר כל הטפל לשם בין לפניו בין לאחריו נמחק, כגון לשם ל' נמחק בשם ב' נמחק אלקינו נו נמחק. אחרים אומרים שלאחריו אינו נמחק שכבר קדשו השם והלכה כאחרים. כל שמות האמורים בלוט חול, חוץ מזו [בראשית י'] אל נא אדוני הנה נא אדוני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך עד להחיות את נפשי מי שיש בידו להחיות, כל שמות האמורים בנבות קודש במיכה [יש מהן] חול [ויש מהן קודש, אל"ף למ"ד חול, יו"ד ה"י קודש] חוץ מזה [שאל"ף למ"ד והוא קודש] [שופטים י"ח] כל ימי היות בית האלקים בשילה. כל האמור בגבעת בנימין רבי אליעזר אומר חול רבי יהושע אומר קודש. כל שלמה האמור בשיר השירים קודש ואין נמחקין חוץ מזה [שה"ש ח'] האלף לך שלמה. כל מלכיא האמור בדניאל חול חוץ מזו [דניאל ב'] אנת מלכא מלך מלכיא וגומ'.
<h2>דף לו.</h2>
תנא ארור בו קללה בו נידוי בו שבועה. אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים (בו שבוע'). לאו לאו תרי זימני הן הן תרי זימני שבועה. פי' ר"י לא שבועה ממש אלא יש להחמיר וליזהר בו. ומשם הרמז"ל כתבו דווקא היכא דהזכיר תחילה בדבריו לשון ברית או נדר. באיסורא אית ליה לרבי מאיר, מכלל לאו אתה שומע הן וכן איפכא. אבל בממונא לית ליה ולהכי בעי תנאי כפול.
<h2>דף לו:</h2>
שבועת הפיקדון נוהגת באנשים ובנשים בקרובי' וברחוקי' ובכשרים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, וחייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתה. ומה חייבין על זדונה אשם בכסף שקלים.
<h2>דף לז.</h2>
הזיד בפקדון והתרו בו מהו. פי' בקונ' בשבועת העדות ליכא למיבעי דהתראת ספק למתרים אם העדים יודעים דילמא שכחו. ולר"י נראה דלא קרי התראת ספק אלא היכא דהוי ספק למותרה. וכחש בה פרט למודה לאחד מן האחין או השותפין. ירושלמי [ה"א] הדה אמרה שנים שלוו כאחד אע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה ואם אין לאחד לשלם יפרע חבירו, ואם יש לשניהן ממון יתבע מכל אחד חלקו.
<h2>דף לז:</h2>
המשביע עדי קרקע רבי יוחנן אמר פטור ורבי אליעזר אמר חייב. רבי אליעזר דריש ריבוי ומיעוטי ומאי מעיט שטרות. פר"י אפילו מאן דפוטר שורף שטרותיו של חבירו [ב"ק צ"ח ע"א], הני מילי כי שרפו במקומו אבל נטלו ושרפו חייב.
<h2>דף לח:</h2>
שבועת הדיינים הטענה ב' כסף וההודאה פרוטה ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור, מנה לי בידך אין לך בידי אלא נ' [חייב, מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא נ'] פטור שהוא כמשיב אבידה. פסק רב אלפס כר' חייא פרק קמא דב"מ [ג' ע"א] מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין חמשים משלם חצי ונשבע על השאר. ובהילך פסק כרב ששת דפטר משבועה דאורייתא, עיין פרק שנים אוחזין [ד' ע"א]. פרק יש נוחלין [קכ"ח ע"ב], מוציא שטר חוב על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי, ולוה אמר פרעתי מחצה, ועדים מעידים שפרע כולו, נשבע וגובה מחצה מבני חורין ולא ממשועבדים, דאמרינן לקוחות, אנן אעדים סמכינן. היכי משבעינן ליה באתפוסי חפצא בידיה ואפילו בכינוי, כדרבא דאמר אי לא נקיט חפצא בידיה טועה בדבר משנה. שבועה מעומד ותלמיד חכם מיושב. שבועה בספר תורה ות"ח בתפילין. ועתה בטלו כל זאת, וחזן נוטל ס"ת והנשבע מקבל עליו השבועה או מחרימין עליו בעשרה.
<h2>דף לט.</h2>
תנו רבנן שבועה בלשונה נאמרה אומרי' וכו' נפרעין ממנו וממשפחתו. אבל בנדרים אמרינן פרק במה מדליקין [ל"ב ע"ב] דווקא בנים קטנים נענשים. ואם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. פירש בקונטרס, אחר שיצא מבית דין אינו יכול לחזור. ורבינו תם פסק דיכול לחזור, עיין פ' המפקיד [ל"ד ע"ב] ופרק יש נוחלין [קכ"ח ע"א] ופ' זה בורר [כ"ד ע"א].
<h2>דף לט:</h2>
הטענה שתי כסף אמר רב כפירת טענה שתי כסף ושמואל אומר אפילו לא כפר לו אלא פרוטה כיון דטענה ב' כסף. והילכת' כרב דתני ר' חייא כוותיה.
<h2>דף מ.</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל ל"ש אלא בטענת מלוה והודאת לוה, אבל בהעדאת עד אח' אפילו לא כפר לו אלא פרוטה ולא הודה אלא פרוטה חייב. רב אלפס פסק כשמואל ור"י לא פסק כן. טענו חטין ושעורים והודה לו באחת מהן חייב שבועה. טענו חטין והודה בשעורים. פירש ר"י דפטור אף מן השעורים. וכן פסק רב אלפס עיין סוף פרק המניח [ל"ה ע"ב].
<h2>דף מ:</h2>
טענו חטין וקדם והודה לו בשעורים אם לפי תומו פטור ואם כמערים חייב. טענו שני מחטין והודה לו באחד מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן. מנה לי בידך, אין לך בידי פטור. מנה לי בידך, אמר לו הן, למחר אמר תנהו לי נתתיו לך פטור. אין לך בידי חייב. אמר רב נחמן ארישא ומשביעין אותו שבועת היסת, חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו. אדרבה אין אדם מעיז פניו בבעל חובו אישתמוטי קמישתמיט. רב חביבא מתני אסיפא נתתיו לך פטור, ומשביעין אותו שבועת היסת מ"ד ארישא כ"ש סיפא מ"ד אסיפא דאית דררא דממונא אבל רישא ליכא דררא ממונא לא. פסק רב אלפס כלישנא קמא וכן לריב"א דכל מקום א"ד טפל גבי לישנא קמא. נר' אם טוען הכיתני או ביישתני ואין עד וזה כופר אין שבועת היסת ובהא כ"ע מודו דלא ניתקנה וכל כה"ג. ורב האי גאון ור"ת פירשו דלא משבעינן כופר הכל היכא דאמר אין לך בידי, עיין פ"ק דב"מ [ה' ע"א].
<h2>דף מא.</h2>
מאי איכא בין שבועה דרבנן לדאורייתא, א"ב מיפך שבועה בדרבנן מפכינן. סוף פ' הכותב [פ"ח ע"א] פי' בקו' בשבועה דרבנן לא בעי אתפוסי חפצא, ומכאן משמע דאין חילוק זה ביניהם מדלא פירש, עיין פ' הכותב ופ' השולח [ל"ה ע"א]. ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן איכא בינייהו למיחת לנכסי. פירש ריב"ן בשם חמיו דהלכה כמר בר רב אשי, וכן פ"ר גרשם ורב האי גאון. אבל ה"ג וסדר תנאין ואמוראי' ישבו הלכה בכולי תלמודא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה, ואודית' פ' זה בורר [כ"ט ע"ב], וחיוורי פ' בהמה המקשה [ע"ו ע"א], וכיון דאיכ' פלוגתא דרבוותא, יעשה הדיין לפי מה שיראה בעיניו מי הרמאי התובע או הנתבע. ובסדר תנאים פיר' מיפך שבועה שאחד מהן חשוד. ואין נר' לר"י דבחשוד לא איירי הכא. הוציא שטר על חבירו והלה אומר פרוע לאו כל הימנו. ואי אמר אישתבע לי דלא פרעתי צריך לישבע ופריך מה בין זה לפוגם שטרו ומשני התם אע"ג דלא טעין טענינן ליה הכא אי לא טעין אישתבע לי לא טענינן. ופסק רב אלפס דשבועה זו כעין שבועת התורה היא מדמדמי לה לפוגם שטרו ולא שבועת היסת היא. ונראה אם כתוב בשטר ולא להשביעו על ככה כאשר אנו רגילין אין צריך לישבע התובע אלא יפרע לו מיד ואחרי כן יתבענו הנתבע לתובע אם ירצה.
<h2>דף מא:</h2>
מנה לי בידך אמר לו הן אל תפריעני אלא בפני עדים, למחר אמר תנהו לי, נתתיו לך חייב. המלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ואם א"ל אל תפרעיני אלא בעדים צריך לפורעו בעדי'. ואם אמר פרעתי' בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים נאמן. ההוא דאמר ליה לחבריה אל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הילכתא אזל פרעיה באפי סהדי ואיתנסו אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה קבליתינהו ואמינא ליהוי פקדון גבאי עד דמייתי תרי דתנו הילכתא, א"ל כיון דמודית דקבלת פירעון הוו מאי אמרת לקיומי תנאה הא אנא ור' ששת. פר"י בדיחותא בעלמ' הוא לאו משום קיום תנאי מאחר שפרעו רק שאנו יודעים שפרעו כדלעיל. ההוא דאמר ליה לחברי' הב לי מנה דאוזפתך א"ל לא היו דברי' מעול' אתו סהדי דאוזפי' ופרעיה. אמר רבא כל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי. והא דלא מתרצינן לדיבוריה, פי' ריצב"א, דמיירי דאמר בהדי' להד"ם, אבל אמר לא לויתי מתרצינן דבוריה וישבע ויפטר. וההיא דפרק הכותב [פ"ח ע"א] אמרו יתומים אמר לנו אבינו לא לויתי ליתומים לא מתרצינן דיבוריה, דמילתא דלא שכיחא שיאמר אדם לא לויתי ויפרש ולא עמדתי בהלוואתי כי פרעתי ולא טעני' ליתמי. ור"י תירץ כיון שטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בפירוש טענה שיפטר ולא דרך חידה, ולהכי לא מתרצי' דבוריה, וכל זה אחר שבאו עדים והעידו, אבל קודם שבאו אם טען אדם להד"ם יכול לחזור ולטעון לויתי ופרעתי. וכן פי' הר"ם ז"ל וכן בספר אבי"ה, עיין סוף פרק שנים אוחזין [י"ז ע"א]. ההוא דא"ל לחבריה אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני, ומסיק רבא להכי א"ל ראובן ושמעון דלא לידחייה. וצריך לפורעו, פי' בקו' ואפילו העידו האחרים שפרעו. וכן פי' רב אלפס. ור"י פי' דווקא (שאינו) [שאינם] בפנינו אבל אם היו מעידים שפרעו נאמנים. מנה לי בידך אמר ליה ולא פרעתיך באפי פלו' ופלוני, אתו פלוני ופלו' ואמרו להד"ם אמר רב ששת הוחזק כפרן א"ל רבא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. הקשה ר"י דבפ' גט פשוט [ק"ע ע"א] גבי רב יצחק אמר (צריך לברר) ויבואו פלו' ופלוני ויעידו. ותירץ דרבא אית ליה כמ"ד הבא לידון בשטר ובחזקה אין צריך לברר, אי נמי אפילו לר' דאמר התם צריך לברר אם לא בירר לא הפסיד, והכי איתא בירושלמי [ה"ב], אבל עפצי דבסמוך אמרינן מילת' דקיצותא מידכר דכירי ורמיא אדעתיה.
<h2>דף מב.</h2>
מנה לי בידך והא שטרא א"ל ולא פרעתיך, א"ל הנהו סיטראי נינהו אמר רב נחמן איתרע שטרא והכי הילכתא, וה"מ דפרעיה באפי סהדי ולא אידכר שטרא אבל פרעיה בין דיליה לדיליה מגו דיכול למימר [להד"ם יכול לומר] סיטראי נינהו. פירש ר"ח איתרע שטרא לעניין זה אפילו כתוב בו ואין להשביעו על ככה צריך לישב' שלא נפרע מזה השטר וגובה. ולר"י נראה דלא קרעינן ולא מגבי' כההיא שטרא דפרק אילו נערות [ל"ו ע"ב]. ורב אלפס פירש דמשביעין ללוה דלית ליה למלוה גביה. ההוא דא"ל לחבריה מהימנת כל היכא דאמרת לא פרענא, פרעיה באפי סהדי אמר טפי מנפשיה המניה טפי מסהדי לא המניה. וכן הלכה. ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי פרעיה באפי תלתא אמר רב פפא כתלתא לא המניה. מתקיף לה רב הונא אימא דאזלינן בתר רוב דיעות ה"מ במילתא דאומדנא אבל עדות תרי כמאה. וה"מ דא"ל מהימנת כתרי אבל א"ל כתלתא ופרעיה באפי ארבעה כיון דנחת לדיעות נחת. וכן (פירש) [פסק] רב אלפס.
<h2>דף מב:</h2>
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין הקטן, אבל נשבעין לקטן ולהקדש. והאמרת רישא אין נשבעין אמר רב בקטן הבא בטענת אביו, ורבי אליעזר בן יעקב היא דסבירא ליה לא שנו בו ולא שנא בבנו אין מעיז הילכך לאו משיב אביד' הוא וחייב שבועה ורבנן סברי בבנו מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוא ופטור. ושמואל אמר מתני' רבנן ונשבעין לקטן ליפרע מנכסי קטן ומהקדש (ליפרע מנכסי הקדש) דכי אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש ה"מ בשכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו. אבל בריא חיישינן ולא יפרע אלא בשבועה. (פסק רב אלפס כר' אליעזר ב"י היכא דטען בריא לי מנה לאבא בידך). תני אביי קשישא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. וכן פסק רב אלפס.
אין נשבעים על העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, ואין בהן תשלומי כפל ד' וה', שומר חנם אינו נשבע, ש"ש אינו משלם. פר"י ה"ה אם פשעו כדמוכח סוף פרק החובל [צ"ג ע"א] גבי ארנקי של צדקה ושואל נמי אם שאל בית ונשרף, אבל עתה נשבעים על הקדשות כדאמרי' סוף פ' הזהב [נ"ח ע"א], שלא יזלזלו בהקדשות, ופסק (רב אלפס), דעל ידי גילגול שבועה נשבעים על קרקעות כדתנן פ' קמא דקידושין [כ"ו ע"א] זוקקין, ואפי' על קרקעות בפני עצמן נשבעין מדרבנן, עיין פ' שנים אוחזין [ו' ע"א]. ענבים העומדים ליבצר ר' מאיר סבר כבצורות, ורבנן סברי לא כבצורות. פר"ח כרבי מאיר, ולעניין שבת לכ"ע לאו כבצורות, והבוצרם חייב. אין נשבעין אלא על דבר שבמדה מניין ומשקל כיצד בית זה מלא פירות מסרתי לך והלה אמר מה שהנחת אתה נוטל פטור. זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב.
<h2>דף מג.</h2>
המלוה על המשכון ואב' סלע הלויתיך וכו'. מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון [ע"ב] אסיפא דרישא סלע הילויתיך ושקל היה שוה והלה אומר שלשה דינרין היה שוה דשבועה גבי לוה ואמור רבנן לישתבע מלוה תחילה שמא ישבע לוה ויוציא הלה הפקדון. פירש בקו' ושמא לא דקדק זה בשומא ופוסלו לעדות ור"י פי' שמא ישבע ויוציא הלה ויתברר הדבר והוי שבועה שלא לצורך עיין ריש פרק המפקיד [ל"ד ע"ב].
<h2>דף מג:</h2>
אמר שמואל האי מאן דאוזפה אלפא זוזי אקתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי. אבל תרתי קתי לא, ורב נחמן אמר אפילו תרתי קתא אבל קתא ונסכא לא. אלא כל אחד לפי שוייה. אי נמי אבד קתא תחילה לא אבד אלא שוייה ואבד נסכא אחרי כן אבד כולה. ואי אבד נסכא ברישא אבד פלג' אבד קתא אח"כ אבד כולה. ופריך לשמואל ממתניתין ומשני מתני' דפריש. ורבינו תם גריס איפכא שמואל דפריש ומתניתין בלא פריש. ופסק דאין הלכה כשמואל, וכן פסק הלכות גדולות ורב אלפס פרק האומנין מדקאמר כולי עלמא לית להו דשמואל. ור"י פסק כשמואל מדרב נחמן קאי בשיטתיה, והלכה כרבה לגבי רב יוסף, ורבה מוקי שמואל כרבי עקיבא ובפר' הזהב [מ"ח ע"ב] גבי ערבון משמע דרבי יוחנן כשמואל.
<h2>דף מד.</h2>
מכאן לבעל חו' שקונה משכון. פר"י דוקא להיות שומר שכר ולא להתחיי' באונסין, עיין פרק כל שעה [ל"א ע"ב] ופרק האומנים [פ"ב ע"א]. שומר אבידה רבה אומר כשומר חנם, רב יוסף אמר כשומר שכר. רבי חננאל פסק כרב יוסף ור"י פסק כרבה, ומתניתין דסלע הלויתני מיירי באבד בפשיעה. לשון רב אלפס המלוה על המשכון שומר שכר לא שנא בשעת הלוואתו לא שנא שלא בשעת הלואתו וכו' ואם נגנב או אבד המשכון אם היה המשכון כנגד החוב שניהן פטורין ואם החוב יותר על המשכון ישלם הלוה המותר ואם המשכון יתר על החוב ישלם המלוה המותר. ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור גם המלוה על המשכון פטור ויגבה חובו מן הלוה עד גמירא וצריך שבועה כשומר עכ"ל. והרמז"ל פסק אם נגנב או אבד אין מלוה משלם היתר על חובו כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא שמא הלכה כרבה דשומ' חנם הוי ומספק לא מפקינן ממונא, וגם נראה לו דהלכה כרבה וכנגד חובו יפסיד מטעמא דשמואל, פר"י שומר שכר לכותי לא מחייב דאימעיט מרעהו. ובהלכות גדולות פסק אם קבל ישראל אחריות גניבה אבידה מחמץ כותי, חייב לבער.
<h2>דף מה.</h2>
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ואילו נשבעין ונוטלין השכיר הנגזל הנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה והחנוני על פנקסו, רבי יהודה אומר עד שיהו שם מקצת הודאה שכיר מאי טעמא עקרוה רבנן שבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר. פר"י אפילו אם בעל הבית מודה מקצת משום דבעל הבית טרוד בפועליו. פר"י ואפילו אם אין לו כי אם פועל זה לא פלוג רבנן. וליתיב ליה בלא שבועה. פר"י דהוה כמנה לי בידך והלה אמר איני יודע אם החזרתי לך או לאו. ומשני כדי להפיס דעתו של בעל הבית. אבל ההוא דפרק הגוזל [קי"ח ע"א] דאיני יודע אין צריך להפיס דעתו אלא אם כן שסבור בודאי שפרע לו.
<h2>דף מה:</h2>
אי הכי אפילו קצץ אלמה תניא אומן אמר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת. כל זמן שטלית ביד אומן על בעל הבית להביא ראייה, נתנה לו אין צריך ראייה. ומשני קציצה מידכר דכירי, פר"י וישבע בעל הבית. אי הכי עבר זמנו נמי, אלמה תניא שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אין נשבע ונוטל, חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין, והאמרת בעל הבית טרוד הני מילי מקמי דלמטי זמן חיובא אבל בתר זמן חיובא רמי אנפשיה ומידכר. ואם יש עדים שתבעו בזמנו אמ' רבי יוסי [ירושלמי כאן ה"א] כל אותו היום דלאחר זמנו נשבע ונוטל והילכתא כוותי'. לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. הקשה ר"י מה שייך מגו הלא אין אנו חושדין אותו שמשקר אך שהוא טרוד וסבור לומר אמת כדאמר פרק האשה [קי"ד ע"ב] גבי מת בעלי במלחמה. ויש לומר שהוא אומר בודאי פרעתי, ואי' [אי'] לי' מגו ודאי דקדק אבל כי לית לי' מגו אמרינן דילמ' שכח. שכיר שאמר לבעל הבית הישבע והפטר רבי' יוסף פסק כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לו ויכול להפכה. ורב אלפס ורבינו משה מיימון כתבו דלא מפכינן. והרמז"ל פסק כדבריהם דלא ניתקנה לטובת השכיר אלא לטובת בעל הבית דטרוד ואינו זכור. אמנם אם שכיר אומר הישבע שאינך יודע בברור שלא פרעתי צריך לישבע דלא גרע ממנה לי בידך והלה אמר איני יודע דפטור וצריך לישבע שאינו יודע. ואם אמר הנתבע הישבע וטול ישבע השכיר וילך לו. המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים. פר"י האידנא דניתקנה שבועת היסת אין שליח המביא מעות או חפץ לחבירו נאמן להעיד דנוגע בדבר הוי, כדאמר פרק (בתרא) [ב'] דקידושין [מ"ג ע"ב]. מפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים.
<h2>דף מו.</h2>
תקנתא לתקנתא לא עבדינן. עיין פרק שנים אוחזין [ה' ע"ב]. הנגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו למשכנו וראו שמשכנו ולא ידעו מה נטל והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל. האי מאן דנקט נרגא ואמר איזל ואיגזור דיקלא דפלניא ואישתכח דגדיר לא אמרינן הוא עביד דעביד איניש דגזים ולא עביד. פירש ברוקח דווקא בסתם בני אדם אבל במוחזק לכך או אדם מוחז' מלשין ואומר אלך ואמסור פלוני ונמסר אותו פלוני חייב האומר לשלם. וכן נראה לר"י. ואי אמר קניתי הפירות מן הדקל נאמן על הפירות, עיין פרק חזקת הבתים [ל"ו ע"א]. אבל על קציצת הדקל אינו נאמן, כדמוכח פרק החובל [צ"א ע"ב] גבי נטיעותיי קיצצת. בטוענו כלים הניטלין תחת כנפיו. והיה מביא עדים על מקצתן, ומכאן יש ראייה קצת דאין הלכה כרבי חייא [ב"מ ג' ע"א] דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים וישבע לו על השאר. ומיהו נראה לר"י דהלכה כרבי חייא מפרק שנים אוחזין [ה' ע"א], עיין שם.
<h2>דף מו:</h2>
ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא ואמר לקוחין הן בידי אין נאמן, ולא אמרן אלא בעל בית שאינו עשוי למכור כליו אבל עשוי למכור כליו נאמן, ולא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין, אבל דברי' שדרכן להטמין נאמן, ולא אמרן אלא באיניש דלא צניעא אבל צנוע נאמן, ולא אמרן אלא בעל הבית טוען שאולין אבל בעל הבית אומר גנובים ונכנס אומר לקוחין נאמן דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. בקונטרס גריס ולא אמרן אלא דברים העשויין להשאיל ולהשכיר הוא דאינו נאמן. ושערים דרב האיי ורבינו תם גרסי להפך, ולא אמרן אלא בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר, פירש הא דנאמן כי ליכא כולהו לטיבות' אבל עשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן אפילו איכא כולהו לטיבותא ואפי' טוען בעל הבית גנובין. פסק רב אלפס, עשרה שערים וכולן מדקדק מלשון שכתבתי עיין שם. וכל דינים אלו מייירי נמי אי טעין נכנס כלי אחד נטלתי ובעל הבית אומר שנים או שלשה נשבע בעל הבית ונוטל. ואם הנכנס מוחזק גנב אפי' אי טעין בעל הבית גנובים ואפילו דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר נשבע בעל הבית ונוטל. ואם הנכנס מוציא כלים מגולין בידו ואינן עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן לומר לקוחין הן בידי, וכל הני דאמר נשבע ונוטל הני מילי בדברים דהוא אמיד בהו. נכנס שלא בפני בעל הבית ואפילו נשאו מגולין. פר"י דאינו נאמן, וראייה מגודרות דאין להם חזקה [ב"ב ל"ו ע"א], וכל זה שיש שני עדים שנטל קצת אבל אם אין כאן כי אם עד אחד ויודע מה שנטל אם הנכנס אומר לא נטלתי נשבע להכחיש העד ואם אמר נטלתי ושלי היו או בחובי נטלתי, היינו נסכא דרבי אבא מחויי' ואינו יכול לישבע משלם. אמר החוטף עשרים היו ושלי הם ובעל הבית אומר מאה היו והעד אינו יודע כמה חטף משלם העשרים וישבע על השאר, ואם אין שום עד ובעל הבית טוען נכנסת ונטלת ונכנס מודה נטלתי ושלי הם או בחובי נטלתים נאמן בשבועתו.
דרבא אפיק זוזי דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברי' העשויין להשאיל ולהשכיר. פירש בקונטרס דוקא סיפר' דאגדתא אבל שאר ספרים אין עשוין להשאיל ולהשכיר. ונאמן המחזיק לומר לקוחין, הילכך אין צריך (לו) [לא] עדות ולא שטר על מכירת ספרים וכן מנהג בכל אשכנז. ורבינו תם פירש דכל ספרים עשויין להשאיל ולהשכיר כדאמר (בתוספתא) [בפ"ד] דכתובות [נ' ע"א], וצדקתם עומדת לעד, והכא נקט סיפרא דאגדתא וכל שכן שאר ספרים שלומדים בהם. והא דבעי פרק הגוזל [קי"ד ע"ב] שיצא לו שם גניבה בעיר וכו'. גבי המכיר כליו וספריו לא מהימן תובע במגו דשאולין והתם לא שייך למימר אחזוקי גנבי לא מחזקינן דהא אינו אומר למחזיק אתה גנבתם. הרבי חזקיה תירץ דהתם הוי מגו להוציא. ותירץ רבינו תם דהתם מיירי דתובע אינו רגיל במחזיק וקים לן שאינו משאיל. אבל הכא ברגיל וגס בו והכל תלוי באנו יודעים אהבת אדם זה לזה תובע לנתבע. דברים העשויין להשאיל ולהשכיר אפילו אחר כמה שני' מוציאין. ולא דמי לגודרות דיש להן חזקה אחר שלש שנים [ב"ב ל"ו ע"א], דהתם אנן סהדי דיודע ואדם מקפיד אחר שלש שנים. וכתב רבינו מיימון אל תטעה בין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ובין דברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר כי כל דברים אין דרכן להשאיל ולהשכיר, אך דברים העשויין להשאיל ולהשכיר היינו יורות גדולות שמבשלין בהם לנישואין וכיוצא בהם, עיין שם. אפילו שומר נשבע ואפילו אשתו נשבעת ונוטלת אם אין הנגזל שם. טענו כסא דכספא אי איניש דאמיד הוא או איניש מהימן דמפקדי גביה נשבע ונוטל. נחבל נשבע ונוטל נכנס תחת ידו שלם וראו עדים שיצא חבול לא שנו אלא במקום שיכול לחבול בעצמו אבל במקום שאין יכול וגם אין אדם אחר שם נוטל בלא שבועה.
ושכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת הפקדון אחד שבועת העדות אחד שבועת שוא. היה האחד משחק בקובייאות וכיוצא בזה שכנגדו נשבע ונוטל. עובר על שבועת שוא כשר לעדות כיון דאינו רע לבריות, אבל לשבועה כיון דתובעין אותו וחושדין אותו דמשקר וכבר עבר על שוא נמצא רע לשמים ולבריות. ולתני נמי שבועת ביטוי כי קתני שבועה דבשיקרא מישתבע אבל שבועת ביטוי בעידנא דמשתבע איכא למימר בקושטא מישתבע. יש מפרשים אדם שעובר על שבועת מסים כשר, דבשעה שנשבע דעתו על האמת שיעשה הודאה, ורבינו תם פי' דפסול וראייה מפרק הכותב [פ"ה ע"א], ההיא איתתא דמחייבה שבוע' בבית דין דרבא וכו' והכא לא אמר דכשר, אך לא קתני, פי' לא איירי.
<h2>דף מז.</h2>
היו שניהם חשודין על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר יחלוקו. עבד רב נחמן עובדא יחלוקו. רב ושמואל אמרי חזרה שבועה לסיני ולא ישלם אך עובר בלא תגזול שנאמר בסיני. רבי אבא אמר חזרה למחוייב לה דנסכא דחטף ואמר חד סהדא דחטף ואמר איהו אין חטפי ודידי חטפי, ואמר רבי אבא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא דתניא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכי דמי אי דאמר מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשים אית לי' וחמשים לית לי' מה לי הוא מה לי אבוה אלא דאמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אי אמרת בשלמא אביו כהאי גונא חייב איצטריך קרא למעוטי יורשין אלא אי אמרת אביו כה"ג פטור אמאי אצטריך קרא למעוטי יורשין. יש פוסקים כרבי אבא וראייה מפ' שבועת העדות [ל"ב ע"ב] דאמ' אביי הכל מודים שכנגדו חשוד, עיין לעיל בגמרא, ובפרק חזקת הבתים [ל"ד ע"א] דאמר אלא אי דמי לדרבי אבא, משמע דהילכתא כוותיה. ורבינו תם פסק דהלכה כרב נחמן בשניהם חשודין וכרבי אבא בנסכא ובנ' ידענא. וכל שכן היכא דתובע מחוייב שבועה ואין יכול לישבע דמפסיד משום דתובע לא מישתבע אלא מדרבנן ולא אמר מחייב שבועה ואין יכול לישבע משלם אלא היכא דמחוייב שבועה דאורייתא, ולהכי ביתומין מן היתומים ומת לוה בחיי מלוה או בפוגם שטרו לא מפסידין לרב נחמן ורבי אבא. ובשניהן חשודין יפסיד התובע חצי אף על גב דליכא עליהם אלא שבועה דרבנן [ד]קנסינן ליה דהא חשוד. ורב ושמואל אפילו בשבועה דרבנן אית להו מתוך שאין יכול לישבע מפסיד הכל. ובשניהם חשודים יפסיד התובע הכל, וביתומים מן היתומים דווקא אמר דעבד כרב ושמואל עבד ולא בפוגם שטרו כדאמר [לקמן מ"ח ע"ב] הבו דלא לוסיף עלה.
<h2>דף מז:</h2>
שבועה חלה על שניהם. פר"י ואפילו אם הדין עם המשביע. אמר התובע לחשוד אישתבע לי והנני ניאות פסקו ראב"ן וראבי"ה ורבי' משה מיימון דאין שומעין לו מפני חילול השם. ורבינו שב"ט פליג, וראייה מחנוני על פנקסו דודאי איכא שבועת שוא. חנוני על פנקסו, לא שיאמר כתוב כן על פנקסו וישבע ויטול, אלא אמר בעל הבית לחנוני תן לפועליי בדינר פירות, חנוני אמר נתתי לו ופועלים אומרים לא נטלנו שניהם נשבעים ונוטלים מבעל הבית. ופועלים וחנוני נשבעים זה בפני זה כי היכי דליכספו. אמר בן ננס כיצד אילו ואילו באין לידי שבועת שוא אלא שניהם נוטלין בלא שבועה. איתמר שני כתי עדים המכחישות זו את זו אחת אומרת הרג ואחת אומרת לא הרג כי כל אותו היום היה במקום אחד או כהאי גונא דלא הויא הזמה והם חתומים במקומות אחרות בשני שטרות שני לווין ושני מלווין, רב הונא אמר זו באה ומעידה וזו באה ומעידה דכל כת מחזקינן לה בכשרו', ורב חסד' אמ' בהדי סהדי שקרי למה לי. ופס' רב אלפס ושאר גאונים כרב הונא אבל אחד מכת זה ואחד מכת זה לכולי עלמ' פסולין. מלוה ולוה אחד, יד בעל השטר על התחתונה וגובה שטר המועט ונשבע הלוה על המרובה שהוא פסול. שני מלוין ולוה אחד היינו מתניתין חנוני על פנקסו ושניהם נשבעין ונוטלין. שני לווין ומלוה אחד בעיא היא ולא איפשיט' ולא מפקינן ממונא וכל אחד ישבע שאינו חייב. פסק רב אלפס דווקא שבא המלוה ותבע בפעם אחת שני הלוין אבל אם תבע לוה אחד מגבין לו את חובו ואחר כך גובה חובו האחר כרב הונא.
<h2>דף מח.</h2>
אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו, אמר חנוני תן לי דינר, נתתיו לך ונתתו באונפלי שלך ישבע בעל הבית. נתן לו דינר ואמר תן לי הפירות אמר ליה נתתי' לך ישבע חנוני. רבי יהודה אומר כל שהפירו' בידו ידו על העליונה. תנא אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהפירות ברשות הרבים ושניהם עומדין עליהן, אבל הפשילו בקופתו לאחריו המוציא מחבירו עליו הראייה. אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו אמר לו תן לי הדינר נתתיו לך ונתתו באונפלי ישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר אמר לו תן לי המעות אמר לו נתתיו לך והשלכת לתוך כיסך ישבע שולחני. רבי יהודה אמר אין דרך שולחני ליתן מעות עד שיטול דינר. פסק רב אלפס דהלכה כאימתי דרבי יהודה. אבל בתוספות משמע דהאי אימתי לחלוק, כיון דהוא ברייתא. כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים ונפרעת שלא בפניו כן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו שטר זה בין שטרותיו פרועים. העיד רבי יוחנן בן ברוקה אפילו נולד הבן לאחר מיתת אביו הרי זה נשבע ונוטל אמר רבי שמעון בן גמליאל אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע גובה שלא בשבועה. רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא דמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. שלחוה לקמיה דרבי אליעזר אמר יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. ולכתחילה הילכתא כרב ושמואל ומאן דעבד כרבי אלעזר עבד.
<h2>דף מח:</h2>
ההוא שטרא דיתמי לא קרעינן ליה דילמא כי גדלי משכחי דיינא דעבד כרבי אלעזר. ההוא דשכיב ושבק ערבא אתו בני מלוה ותבעו לערבא סבר רב פפא למימר היינו דרב ושמואל והבו דלא לוסיף עלה כדאמר לעיל אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אטו ערבא לא בתר יתמי אזיל. ההוא דשכיב ושבק אחא סבור למימר הא נמי הבו דלא לוסיף עלה אמר רבא מה לי שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחא אלא היינו דרב ושמואל. פסק הרמז"ל הא דיורשי' נשבעים שלא פקדנו אבא הני מילי כשהן תובעי' אבל היו נתבעין בלא שבועה פטורין אם לא יטעון התובע ברי לי שאתם יודעי' שאביכ' נשאר חייב לי עיין סוף פרק המוכר את הבית [ע' ע"ב]. הג"ה.
ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרו' והאשה הנושאת והנותנת בתו' הבית ובן הבית. פי' שמכניס ומוציא, נשבעים בטענת שמא משום דכל הני מורו היתרא. פירש רבינו תם דמלוה בחצי ריוח אין להשביע בטענת שמא כיון שלוקח שכר לא מורי היתרא. בספר החכמ' משמע אם אדם תובע חבירו, הוגד לי מפי אנשים נאמנים שיש לי בידך ואף כי אינו יודע בברור איפליגו רבוות' אם יכו' להשביעו. חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביעו והוא הדין לשאר שאם חלקו אינו יכול להשביעו ואם אמר הנתבע כבר חלקנו ולית לך גבאי והתובע אומר עדיין לא חלקנו ואית לי גבך לא משביעין בטענת שמא אבל בטענת בריא [משביעין] שבועת היסת ומגלגלין עליה. ומגלגלין על שבועה דרבנן.
<h2>דף מט.</h2>
לכל מגלגלין חוץ משכיר כן אמר רב הונא. ורב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר איכא בינייהו אף על פי שלא טען טוענין לו. פריב"ן קמא נקט והוא והוא הדין כל נשבעין ונוטלין אחריני. ור"י פירש דווקא נקיט שכיר. והלכה כרב הונא דמגלגלין אפילו לא טען גילגול אלא תבע התביעה אנו מגלגלין. עניין גילגול שבועה, עיין פרק קמא דקידושין [כ"ח ע"א].
ארבעה שומרין שומר חנם נשבע על הכל. השואל משלם את הכל. נושא שכר ושוכר נשבעין על השבוייה ועל השבורה ומשלמין גניבה ואבידה. כן פסק רב אלפס [ע"ב] מאן תנא שוכר כנושא שכר פר"י משמע דהכי הילכתא כאשר פסק רב אלפס.
